ו. כיצד נמנע עששת עם בקיעת השיניים הקבועות

תחילת בקיעת השיניים הקבועות, מתרחשת בד"כ בסביבות גיל שש.

קיימים 2 מנגנונים, לבקיעת השן הקבועה:
1. ע"י החלפת שן החלב בשן קבועה. כפי שקורה במשנן הקדמי האמצעי התחתון, בסביבות גיל שש, וממשיך הלאה עד גיל שתיים עשרה לערך ומסתיים בהחלפת כל המשנן החלבי בקבוע.
2. ע"י בקיעה ישירה של שן טוחנת קבועה, בסוף כל לסת, ישירות לחלל הפה, ללא החלפה של שן חלב (ארבע שיניים טוחנות כאלו בסה"כ).

יש לציין, שמכיוון שבקיעת הטוחנת הקבועה הראשונה, איננה מלווה בנשירה של שן חלב, לעיתים קרובות ,ההורים והילדים אינם מבחינים כלל בבקיעתה.

בהמשך, בוקעות בהדרגה שינים קבועות אחרות, אשר מחליפות את שיני החלב הקיימות.
תקופה זו מתאפיינת בדרך כלל, בחוסר סדר ובצפיפות משנן, המעלים את הסיכון להתפתחות עששת.

השיניים הטוחנות הקבועות הצעירות, פגיעות במיוחד עם בקיעתן, בשל הסיבות הבאות:

• עם בקיעת השיניים הקבועות ובמיוחד הטוחנות, תכולת המינרל בזגוגית (ציפוי) השן, איננה מלאה ולא מספקת הגנה מקסימלית על השן. משך הזמן שלוקח לשן לעבור הסתיידות מלאה, הוא בערך כשנתיים ולכן בפרק זמן זה, הן מועדות במיוחד לעששת.
• עומק החריצים של הטוחנת הקבועה ,הינו עמוק יותר משמעותית ,בהשוואה לחריצים של טוחנת חלבית,מה שגורם להתקעות שארית מזון, בין החריצים.
• מיקום השן הטוחנת הקבועה בסוף הלסת, מקשה על יכולת הניקוי העצמית של גופנו, באמצעות שרירי הלחי והלשון וכמובן הרוק.
מה עוד, שבגילאים הצעירים (6), יכולת הניקוי(צחצוח) של הטוחנת הקבועה, שמיקומה בסוף הלסת נמוכה יותר, גם בשל חוסר מיומנות של הילד המצחצח וגם בשל רפלקס ההקאה ,שמלווה צחצוח באזור אחורי.
התוצאה היא- ששיניים אלו פגיעות יותר, בשל חוסר ניקיון מספק ,בשילוב עם תכולת מינרל נמוכה יותר מלכתחילה.

מה ניתן לעשות על מנת להגן על השיניים הקבועות הצעירות?
*ביצוע איטומים בחריצי השן הטוחנת, מיד עם השלמת בקיעתה בחלל הפה.האיטום הינו חומר סתימה פלסטי ,אשר אוטם הרמטית את החריצים העמוקים והופך את החריץ שצורתו V מחודד, לU רדוד ומעוגל. החריץ הרדוד יותר שמתקבל, מאפשר ניקוי עצמי טוב יותר, שאריות המזון לא נתקעות בחריץ והצחצוח הופך ליעיל יותר. יש לציין שהאיטום הינו רדוד ביותר, לא פוגע בחומר השן ויוצר קישור כימי לזגוגית השן.

*שימוש בתכשירים המכילים פלואוריד:
הפלואור הינו מינרל, שיכול להחליף חלק מהמינרלים הטבעיים, של השן. המצאות הפלואור בשן ובחלל הפה, מקנה עמידות גבוהה יותר של השיניים, בפני התקפות חומציות וכמו כן מעודדת ומאיצה תהליך הסתיידות נוסף, של זגוגית השן.
• הפלואור מצוי במשחות השיניים, בריכוזים שונים בהתאם לגיל. חשוב להשתמש במשחת שיניים המכילה פלואור ומותאמת לגיל המצחצח.
• שטיפות פה המכילות פלואוריד ,מיועדות לילדים בגילאי שש ומעלה ומותאמות ע"י רופא השיניים לילדים, עם עששת פעילה או בעלי סיכון גבוה יותר, לפתח עששת.
• ג'ל פלואור (אלמקס ג'ל) בריכוז גבוה, לשימוש חד שבועי, או בהתאם להוראות רופא השיניים. מיועד למקרים ,בדומה לאלה שצוינו בסעיף הקודם, ניתן להשיגו בבתי המרקחת רק עם מרשם רפואי.
• טיפול פלואור מרפאתי, חצי שנתי בריכוז פלואור גבוה ביותר. מבוצע בצירוף ניקוי יסודי של השיניים. טיפול זה חשוב במיוחד לביצוע, בגילאים בהם המשנן מעורב(המצאות שיניים קבועות ושיני חלב יחד בפה). הטיפול מבוצע בד"כ, החל מגיל חמש ומעלה.

לסיכום מן הספרות:
במחקר עדכני שבוצע, בילדים בגילאי 12, אשר כאמור בגיל זה, נמצאים בסוף תקופת המשנן המעורב. נמצא כי שש שנים בלבד, לאחר בקיעת השן הקבועה הראשונה, סובלים למעלה ממחצית מן הילדים ,מתחלואת עששת בשיניים הקבועות. ממצאים אלו מעידים, כי הסיכון לתחלואת עששת, בגיל המשנן המעורב, גבוה ביותר ועל כן מחייב תשומת לב מיוחדת.

לפיכך- קיימת חשיבות רבה, לביצוע טיפול מונע, הדרכה קפדנית על היגיינה אוראלית ומעקב סדיר. בתקופה הקריטית, של שנתיים ראשונות, לבקיעת שן קבועה צעירה ולכל תקופת המצאות המשנן המעורב וזאת על מנת להפחית עד כמה שניתן, הסיכון לפתח עששת, בשיניים צעירות אלו.

המאמר נכתב ע"י ד"ר רוזי בר חנן
מנהלת מרפאת הצוללת הצהובה.